אנו שוב בכרמיאל בפעם השלישית, בשנה שעברה הופענו בטקס הנעילה בפעם הראשונה וקצרנו מחיאות כפים סוערות, הקהל כולו נעמד על הרגלים (כשלושים אלף איש) ולא הפסיק למחוא כפים! לנו בפעם הראשונה זו הייתה חוויה בלתי ניתנת   לתיאור מלאה את לבנו בשמחה גואה ובחום שהציף אותנו מהקהל וחזר וחשמל את הקהל חזרה. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. הפעם חשבנו נעלה נופיע נקבל מחיאות כפים ככל להקה אחרת ונשוב הביתה עייפים ומרוצים.

רק לפני שלשה שבועות ערכנו מופע שכולו שלנו יחד עם אומנים וזמרים שהיה מוצלח מאד! וכשהציעו לנו להשתתף בטקס הנעילה חלק חשב שדי לנו בלחץ ואולי כדי לבוא לכרמיאל רק בשביל הכיף. אך כנראה וחוויה משנה שעברה דחפה את רובינו להיענות להצעה בחיוב כי סך הכול מדובר בעוד שלשה שבועות של מאמץ.

ההתרגשות החלה כאשר ירדנו מן האוטובוס בישורת מאחורי הבמה. עלינו למעלה כאשר הבנות דוחפות אותנו מאחור במדרון התלול אל הבמה. השמש עוד מעט ותשקע, החום מעיק ואנו עושים חזרה על הבמה.

מתברר כי הבמה הבנויה מריבועי עץ גדולים, אינה ישרה, ועלולה לגרום לבעיות בגלגול הכיסאות.

הגשר מעל הבמה עליו היה הסולנים של הלהקה לרקוד, בעל מעקה הרחוק מרצפת הגשר – זה אומר שהסולנים לא יוכל לרקוד עם הכסא למעלה! הוחלט שירקדו יחד איתנו. אנו מתרגלים את השנוי, יש בעיות קצת עם ההעמדה והמעגל אינו מושלם.

מנסים לתקן וממשכים בחזרה עם המוזיקה חלק גדול מן האנשים כבר אחוזי התרגשות. לאחר פעם או פעמים הכירוגרפית מפסיקה את החזרה ומאחלת לנו הצלחה. אנו יורדים למטה,

 עכשיו מגיע החלק הקשה יותר – צפייה מורטת עצבים לעליה למופע. למזלנו הגיע האוכל ההתרגשות מעלה לרובנו את התיאבון ואנו אוכלים את המגשית ומרווים  את צימאונינו בפחית שתייה.

חלק מחליט שצריך להתלבש וחלק אחר מתרכז סביב לאוטובוס בצפייה לזמן שיחלוף ובדבורים עם החברים על מנת להפיג את המתח. מסביב הכול כמרקחה! מכלול להקות בשלל צבעים ותלבושות ממלא את כל הרחבה. הרעש נורא, כל להקה מנסה לנצל את הזמן אם לחזרה נוספת חפוזה, או להחלפת בגדים, איפור וסידור שער.      

לפתע עובר רחש בקהלנו, הטלוויזיה מהערוץ המקומי נגיעה אילנו. הי זה אותו בחור שראיין אותי אשתקד! ראה זה פלא הוא זוכר אותי וניגש אלי. " אתה זוכר שאמרתי לך שנה שעברה : ששלושים אלף איש יריעו לכם?"  הוא שואל. "אני זוכר " אני משיב. "מה אתה חושב שהפעם יקרה?" הוא שוב שואל. אני עונה כי ניראה לי שהפעם יהיו מחיאות כפיים אך לא כמו פעם שעברה, הקהל חוזר על עצמו כל שנה והוא כבר ראה נכים רוקדים על כסאות גלגלים, קשה להפתיע אותו פעמים! החברים האחרים מושכים את המראיין אליהם כל אחד מנסה לזכות במעט במה ולהתראיין.

המראיין חוזר אלי לבסוף ומראיין גם את אשתי שרוקדת יחדו עמנו. הכירוגרפית שלנו אורלי בא5ור מתערבת ואומר כי היא בעצם הגשימה לי חלום: תמיד רציתי לרקוד עם אשתי ועם הקביים זה מסובך ומסורבל. אך מאז למדתי לרקוד על כסא הגלגלים אני רוקד עם אשתי וגם עם אחרים!.

לאחר סיום הראיונות אנו פונים לעמדת מסך הטלוויזיה כדי לצפות במופע על הבמה ולהעביר את הזמן ולהרפות מהלחץ. ופתאום מגיעה הקריאה לעלות לבמה. הבנתי שאנו מופיעים אחרי ה"דבקה" הערבית, אני לא שומע שום "דבקה" אך החברה מאיצים בנו להתקרב לעליה במדרון התלול, הרוחש עולים ויורדים כמו נחיל נמלים. אחרינו אני שומע עולים רקדנים דוברי ערבית, הם שואלים איזה מספר אנחנו? מתברר לי כי הם צריכים לעלות לפנינו.

אנו ממתנים אחרי המדרון הראשון בעקול שם יש רחבה ואפשר לייצב את כסאות הגלגלים וגם לצפות במסך ממול בהופעה על הבמה.

הבת זוג שלי מחליטה לעלות לבמה ולהציץ במופע, אין לה סבלנות לחכות בחוסר מעש. ההתרגשות נותנת אותותיה בחלק גדול מהלהקה.

פתאום ניתן האות יש לעלות מדון השני ולהגיע לבמה. הבנות דוחפות כל אחת את הבן/.בת

זוג במעלה המדרון ואני נותרתי לבדי. אני משנס מותנים ומתקדם לבד לאט בעליה התלולה. מסביב אני שומע אנשים מהלהקה ששואלים: "היכן הבת זוג שלך" אני משיב כי היא עלתה למעלה לחזות במופע. אנשים כנראה מתרגשים ולא שועים לתשובתי וממשיכים לשאול "היכן היא?" לאחר כמה זמן פתאום היא מופיעה מלמעלה "אל תדאג לא הייתי משאירה אותך" היא אומרת לי. אני שותק ויחד איתה עולה עם כולם . הבנות העומדות מסתדרות במרכז הבמה : ארבע בנות  לשורה,  בשלושה טורים עם שביסים של "טל" לבן הקשור לכתפיהן ולידיהן הפרושות. במרכז  השביס חוצה פס רחב של נחושת קלל. העמידה שלהן יוצרת תדמית של פרפרים לבנים פורשי כנפיים! אנו נעמדנו שורה של יושבים מצד ימין  של הבמה ושורה מצד שמאל של הבמה. אני שהייתי במאסף של שורה ועוד שניים מלפני היינו למעשה מוסתרים מהצופים בגלל מבנה הבמה, אך נראים לאלה שהיו קרובים לבמה מהצד הנגדי. יש חושך מוחלט ושקט על הבמה ואתה שומע רק את הלמות לבך, זהו אין דרך חזרה ההצגה מתחילה!

אור חזק מציף את הבמה ומסנוור את העיניים, רחש עובר בקהל! הפרפרים שלנו ויופיין משפיע על הקהל המוזיקה מתחילה ואיתה הבנות פותחות במחול. אנו ישובים במקומותינו מניעם את ידנו בהתאם לעומדות למרות שחלקנו לא נראים! כך תורגלנו פעמים אין ספור.

ואז כשאנו פורצים קדימה עולה הרחש בקהל, האם אנו עושים זאת שוב? נחיה וניראה אך זה כמו זריקת עידוד כל רחישה מציפה אותך באושר ובידיעה כי אתה בדרך הנכונה! כבש עוד חלק מליבו של הקהל.

אנו חגים מסביב לבנות כל אחד מסביב לבת זוגו ואז מגיע הקטע בו הבת זוג עולה מעל לכסא. אני מתרומם מעט מעל הכסא על מנת לאפשר לה לדחוף את רגלה בין ירכי ולעלות על  הכסא. אני קצת חושש כי בהתרגשות שלה וגם שלי יכשל הניסיון לעלות  והנעל שלה תפגע במקום רגיש אצלי, אני מותח ראשי לאחור ומנסה להתעלם מהחששות, היא מצליחה כנראה בכוח התרגול ואני דוחף את הכסא והיא מעלי כשיידה על כתפי, ראשה מוטה מעלה לאחור, רגל אחת בין ירכי והרגל השנייה מושטת לאחור למעלה.

השמלה שלה והשביס מסתירים את נתיב ההתקדמות ואני מנווט כסומא בארובה ע"י פזילה לצדדים כדי לראות שאני מקביל לטור שלצידי.

הרחש גואה בקהל נשמעות גם מחיאות כפיים, סימן טוב שוב הצלחנו להשפיע על הקהל!

הבנות יורדות ואנו ממשיכים להתפרש יחד איתן לקשת רחבה על הבמה כשל יושב סובב את בת זוגו. רחש הקהל נופל על אוזננו כצינה ביום לוהט. מכאן אנו נכסים למעגל מהיר יחד עם העומדות, המעגל אינו מושלם הוא יותר אליפטי , אך לא ניתן לתקן הבנות המלוות נכנסות בייננו למעגל פנימי ואנו סובבים אותן במעגל חיצוני. המעבר עבר בשלום גם כשאר הן יוצאות החוצה שוב ואנו מרגישים כי סיום הריקוד מתקרב. אנו פותחים שורה  לימין שלנו והבנות מסתדרות מאחורינו ופורצות לבסוף קדימה כורעות ברך לפנינו, כאשר

גם אנו וגם הן ידינו מורמות אל על וצעקת "היי" רמה פולחת מגרוננו ואיתה כל המתח המצטבר. ואז המחזה שוב חוזר האורות נדלקים וים של אנשים ניעמד על הרגלים  ומריע ומוחא כפיים. אז הבנתי כי עשינו זאת שוב! הצלחנו גם הפעם לרגש את הקהל, לא בגלל שזה רקוד נכים, הם כבר ראו מספיק! אלא בגלל איכות הריקוד ואופן הביצוע! לאחר ספירה של מספר שניות נעמדות הבנות עם ידיים שלובות אחת לשנייה ואנו פורצים בין שביסיהן ונעמדים בשורה לפניהן, משתחווים לקהל יחדו ומרימים ידיים אל על. הקהל ממשיך למחוא כף ואינו פוסק גם כשאנו יורדים מן הבמה! ואנו מלאים שמחה וגאווה וידיעה כי עשינו זאת שוב נתנו לקהל מופע מעולה והפחנו בו התרגשות שחשמלה גם אותנו ומילאה אותנו הרגשה עילאית. אז גם הבנתי כי הכירוגרפית שלנו אורלי באור היא זאת שלקחה אותנו ה"יושבים" , נכים על כסאות גלגלים שלא ידעו מחול מהו, ומקבץ אנשים עומדים שאולי חלקם רקד פעם ריקודי עם והפכה אותנו ללהקה כה מצליחה בשנה ומחצה.  כל התשבחות מגיעות לה ואנו מודים לאל שהיא בחרה דווקא בנו