מרקיד
בן-ציון (בנצי) תירם ז"ל
הגדל

מורה, כוריאוגראף, מרקיד – בנצי תירם 1928 – 2012

כשאנחנו רוקדים את דבקה עוד, ההר הירוק, זאת ירושלים, לשיר על הכנרת, מחמד לבבי, על שדנו, עמק שלי ספק כמה יודעים כי מאחורי הריקודים שהפכו נכס צאן ברזל ונירקדים בכל הרקדה, עומד היוצר כוריאוגראף בנצי תירם מחיפה, שיצר מעל 60 ריקודים.

בן ציון תירם נולד בשנת תרפ"ט-1928, בירושלים. שמו ניתן לו על שם ציון עיר הולדתו.  

איך הגיע לריקודי העם

אהבתו לריקודי עם נולדה בדרך אקראית בזמן הטירונות   במחנה שמונים, בצה"ל. רבקה שטורמן גורית קדמן ותמר אליגור הגיעו למחנה, בחרו כמה בחורים ובחורות ובמשך שמונה ימים לימדו אותם ריקודי עם. הריקודים הראשונים שאליהם התוודע בנצי היו: הורה שריד, מחול השניים ואתי מלבנון. הוא למד את הריקודים וכבר למחרת לימד אותם במחנה.

המפגש עם ריקודי העם היה סוחף. בנצי הצטרף כרקדן ללהקת הפועל, במקביל החל ללמד ילדים באולם הפועל על הר הכרמל ובטכניון הישן בבית רוטשילד. הצוות המוזיקלי שליווה את הרוקדים היו אקורדיוניסט, חלילן ומתופף (בנצי בעצמו).

עד אמצע שנות הששים, התנייד בנצי לחוגים ולהרקדות שלו באופנוע BSA ישן משנות ה-40 או אחד מאותם אופנועים שנותרו בארץ עם עזיבתם של החיילים הבריטים. הוא היה רוכב כשמאחוריו האקורדיוניסט שלו, והאקורדיון בין שניהם...

 

בנצי וריקודי העם

לאחר סיום בית הספר   היסודי, החל בנצי ללמוד בטכני "מונטיפיורי" לימודי חשמל. בגיל 15 עבר לגור בקיבוץ שדה נחום (עמק בית שאן) ובגיל שבע עשרה חזר לתל-אביב, הצטרף לשורות ההגנה, שם קורס מכי"ם. תפקידו היה לאבטח שיירות שהובילו נשק מצ'כיה למחסנים בתל-אביב. האחות ברכה מספרת, כי שתי אחיותיו הבוגרות של בנצי, מרים ומזל, היו חברות בלח"י ובאצ"ל, אולם היריבות והאיבה בין המחתרות לא עברה את סף-הבית, והאחווה והאהבה נשמרו כערך עליון.

עם קום המדינה, צורף בנצי עם יחידתו לצה"ל שהוקם אז, וסיים קורס קציני חי"ר. לאחר שנתיים נשלח למכון "וינגייט" , סיים את שירותו הצבאי כמורה לחינוך גופני בדרגת סרן. בגיל עשרים ושש עבר לחיפה שם עסק בהוראת חינוך גופני. עם פרישתו מההוראה בגיל ארבעים ותשע עסק באופן אינטנסיבי בהדרכת ריקודי-עם וביצירת ריקודים.

במשך הזמן התפתחו קשרי הריקודים עם מחנות קיץ בחו"ל שם הדריך במחנה "רמה" בקנדה ובאירועים נוספים כשחוגי הרוקדים הולכים ומתרבים.

את שלב יצירת ריקודי העם החל באמצע שנות ה-60. ריקודיו הראשונים היו ולירושלים עירך ודבקה עוד. אחריהם יצר כ-80 ריקודים נוספים וביניהם: ההר הירוק, זאת ירושלים, ניגונים,   מחול גיבורים, על שדנו, אל העין, הדרים, הורה חדשה, עמק שלי, באה מנוחה ליגע, מחמד לבבי, שובה אלי, ג'מעה, נעמה ועוד רבים וטובים.

תירם שייך לדור ההמשך של היוצרים, אשר הריקוד עבורם הוא אורח חיים, והם יוצרים ומפיצים את הריקוד העממי תוך תחושת מחויבות עמוקה לתנועה לריקודי עם ולשימור ערכיה (מתוך "מדור לדור" - 1999 בהוצאת עמותת רעים. נכתב כנראה ע"י דן רונן).

קורות חיים

הוריו של בנצי נולדו בתימן -   האם, מרים (דבורה), בחבל תעיז, והאב, שלום - דוד, בחבל לאחג'. הם גדלו כילדים יתומים בבית משפחות יהודיות אמידות בעדן, שהיתה תחת שלטון בריטי, לשם הובאו לאחר שהתייתמו מהוריהם, מפחד "גזירות השמד", שהתירו לאסלם ילדים יהודים יתומים. המשפחות המאמצות השיאו את הילדים כשהגיעו לגיל 18 (שלום - דוד) ו-13 (מרים).

שני הילדים הראשונים שנולדו להורים הצעירים מתו בינקותם, ובעצת רב נתנה האם את שמה, מרים, לתינוקת שנולדה לאחר פטירתם, כסגולה להישארותה בחיים. השם החדש שניתן לאם היה דבורה, אולם בפועל המשיכה להיקרא מרים.

  ב-1922, מתוך כמיהתם לציון, החלו את מסע עלייתם ארצה, תחילה בדרך הים - מעדן למצרים, ובהמשך ברכבת - ממצרים לתל אביב. מסע העלייה ארצה ארך מספר חודשים ובמהלכו, על סיפון האניה, נולדה להורים הצעירים תינוקת נוספת - מזל. בשנת 1923 הסתיים מסע העליה ארצה כשהמשפחה, שמנתה אז 2 ילדים, הגיעה לתל אביב, אך המשיכה מיד לירושלים, לאור רצונו של האב להגיע אל עיר הקודש.

בירושלים התגוררה המשפחה בדירת מרתף בת חדר אחד ברח' מזכרת משה, בשכונה הידועה כיום כשכונת נחלאות. כשנתיים לאחר הגעת המשפחה לירושלים נולד למשפחה בן, אולם בגיל שנתיים לערך חלה ומת, מחמת הלחות והטחב בדירת המרתף. לאחר מות הבן, ומתוך הבנה שלא ניתן לגדל ילדים בתנאי מגורים כה קשים, עברה המשפחה להתגורר בחדר אחר באותו בנין, שגם הוא היה ממוקם במרתף, אולם היה פחות לח וטחוב. בחדר הזה נולד בנצי, בדצמבר 1928, בחג החנוכה - תרפ"ט, וכעבור שנתיים נולדה שם גם אחותו ברכה.

כשמלאו לבנצי חמש שנים עברה המשפחה לתל-אביב, ובגיל 6 נשלח ללמוד בתלמוד תורה.

בתל אביב נולדו שתי אחיותיו הצעירות של בנצי, אסתר ואורה אשר היו הראשונות שנולדו בבית חולים וקיבלו תעודת לידה.   בתשע השנים הראשונות בת"א נדדה המשפחה, כעת בת שמונה נפשות, בין דירות שונות, בעיקר בכרם התימנים. ב-1942 עברה המשפחה לבית   הקבע הראשון והאחרון שלה, בשכונת התקווה, בבית שבנה האב על מגרש שרכש שם, ובו עברו על בנצי ואחיותיו שנות   ההתבגרות שלהם.

אביו של בנצי התפרנס ממכירת בדים. מאחר שלא הייתה לו חנות, היה הוא מגיע אל בית הלקוח, עם גליל בד שהלקוח הזמין, וגוזר שם את הבד באורך הרצוי. לשם כך היה מיטלטל מקצה העיר ועד קצה, עם גליל או גלילי בד בידיו, כשחלק מהדרך נעשה ברגל.

מקור פרנסה נוסף היה מכירת ספרי הגדה של פסח שהאב עצמו ערך והגיה לפי נוסח תימן. את ההוצאה לאור עשה, מחמת דוחק כספי, בשותפות עם אחר. האב ושותפו הקדישו את המהדורה שנדפסה בירושלים לבניהם, ובדף ההקדמה להגדה נכתב באותיות קידוש לבנה:

על שם שני הנערים

הבן...

והבן ה"ה בן ציון בן סאלם דאוד (שלום דוד) התימני יע"א (יעזרהו אל)

ע"י המו"ל סאלם דאוד התימני ושות'

משמלאו לו 40 שנה, בנצי "התמסד" ונשא לאשה את מירה, שהייתה אף היא מורה לחינוך גופני. לזוג נולדו ארבעה ילדים: בת-אל, מירב, שלומית ורועי.

 

אנקדוטות מתקופת ילדותו של בנצי, כפי שסופרו על ידי   אחותו, ברכה:

  • במהלך מאורעות תרצ"ו התגוררה המשפחה ברח' עזרא, מול תחנת משטרה בריטית. אחותו מספרת, כי   אחד מקציני המשטרה, שהילדים כינוהו "אבטיחי", על שום ראשו הקירח, התנכל לבנצי והיה מכה אותו תדיר, כל אימת שבנצי המרה את פיו או לא נענה להוראות שונות ומשונות שלו.

  • אביו של בנצי היה יהודי אדוק, אם כי דגל במתינות דתית. הוא נהג להנחיל לילדיו תובנות וערכים באמצעות סיפורים מסיפורי התורה או האגדה. בערבים היו הילדים מתיישבים על מיטתו של האב ומשחקים במשחקי ידע וזיכרון (כסף לקניית משחקים לא היה). בלילות שבת, לאחר הקידוש והארוחה, היו הילדים והאב נשארים ישובים ליד השולחן, ושומעים ומדברים "דברי טעם", עד שהאב פרש לשינה. לאחר מכן היו ממשיכים את הערב בשיחות ובשירי א"י של אותה תקופה, כשהאם מאזינה ואף מצטרפת לחלק מהשירים.

  •   אביו של בנצי דרש ממנו לשהות בבית לאחר שעות הלימודים, מתוך שאיפה שיקדיש יותר זמן לקריאה או ללימודי קודש. מאידך, בנצי, למורת רוחו של אביו, שאף להתערות בחברת הילדים, ולא הקפיד על מילוי דקדקני של ההוראה. תוצאת השאיפות המנוגדות היתה, לעתים קרובות, יישום של הפסוק "חושך שבטו, שונא בנו"...   בניגוד לחינוך המחמיר והקפדני שלו כלפי בנו, האב מעולם לא הרים יד על בנותיו.

  • על אופיו הדקדקני של בנצי ניתן היה לעמוד כבר בילדותו. אחותו מספרת, כי כבר מגיל 8 לערך ראה בנצי את עצמו אחראי להופעתן המסודרת של אחיותיו הצעירות. בין ילדות השכונה ברח' עזרא התפתח ויכוח, אם מותר או אסור להסתרק בשבת. כשהיו האחיות הצעירות יוצאות מהבית בשבתות כשאינן מסורקות, היה בנצי מעכב אותן ברחוב, שולף מסרק מכיסו ופוקד עליהן להסתרק, או מסרק אותן בעצמו.

  • ככל הילדים שלמדו ב"תלמוד תורה", גידל בנצי פאות לראשו, שנקראו גם "סימנים" (בהגייה תימנית נשמע כמו "סימונים" - ה"מ" בחולם). כשהילד גדל מעט, ורצה להתחבר עם בני גילו מהמגזרים האחרים בישוב היהודי של אז, היה נוהג לצאת את הבית כשה"סימנים" משוכים מאחורי אוזניו, וכשחזר הביתה היה מאפשר להם לחזור ולהשתלשל במקומם הטבעי ולהיות גלויים לעין. בגיל 14 או 15, כשהצטרף לתנועת "הנוער העובד", אימץ לעצמו סופית את החזות הישראלית נטולת הפאות.   

  • בעוד ששתי האחיות הבוגרות סייעו לפרנסת המשפחה בעבודה מחוץ לבית, על שלוש האחיות הצעירות הוטל לסייע בעבודות הבית. בנצי נטל על עצמו את הפיקוח על הגימור, והיה עושה זאת בדקדקנות יתירה... כמו כן ראה עצמו אחראי לכך שאחיותיו הצעירות תהיינה תלמידות טובות, ולשם כך דרש מאחותו ברכה לבדוק את שעורי הבית של אסתר ואורה, ודאג לוודא שהן עומדות בכל המטלות שהוטלו עליהן בביה"ס.

יואב סידי, מורה לחינוך גופני מדריך ריקודי מתלמידיו ולימיום חברו של בנצי תירם מספר עליו

היכרותי עם בנצי החלה בילדותי. זכיתי להיות תלמידו בשיעורי חינוך גופני בבית הספר היסודי מעלה הכרמל. בנצי היה מורה מיוחד, מהסוג המטביע בך את חותמו ,   כך היה גם בריקודי-עם.

המפגש הראשון שלי עם ריקודי עם היה בתנועת הצופים. מלבד פעילות של "פה ושם"   ב קן של שבט צופית הייתה   הרקדה אחת מרכזית במגרש הכדורסל   אורנים בה השתתפו עשרות עד מאות ילדים ובני נוער שפיזזו במחול עממי בהנחייתו של   בנצי ואקורדיוניסט , ריקודים כמו אני עומדת במעגל, השועל ודומים. לימים התברר לי כי הרקדה זו זכתה למוניטין עולמי יחד עם הרקדות של יום העצמאות במרכז הכרמל בהם הרקיד ממרומי אחת המרפסות את אלפי החוגגים.

אח"כ , הגעתי להרקדת הדגל שלו ב בית רוטשילד שם רקדו המומחים לצלילי אקורדיוניסטים מדהימים ולהרקדות הענק שלו על הגג ובחדר האוכל בטכניון. בהמשך זכיתי להיות תלמידו באולפן להכשרת מדריכים לריקודי עם, וכן ליטול חלק בחוג שלו בבית ספר דוד ילין.

בנצי היה מדריך   דייקן ודקדקן,   שפיתח שיטת לימוד מיוחדת וסבלנית שאפיינה אותו וזיכתה אותו בכינוי "היקה התימני". בנצי היה מסוגל להסביר את הצעדים באופן כה ברור עד שבמקרים מסוימים למדו את הריקוד ללא הדגמה כלל. הוא העדיף שהרוקדים ידעו לרקוד את הריקוד   ולא להעתיק אותו ולכן מספרים עליו   כי ריקוד   שנלמד אצלו נשאר חרוט בך לעד.

בשיטת הלימוד אותה פיתח בנצי, הושם דגש על המקצב ופחות על השיטה שבה סופרים את הצעדים מאחד עד שמונה. כמו כן נהג בנצי לא לספק מידע על הריקוד בטרם סיים ללמדו, וכאשר היה נשאל לשמו של הריקוד נהג להשיב: "ככוכבים בלילה".

ככוריאוגרף הצטיין בעיקר בזכות המודעות שלו לאופן בו צריך להיות ריקוד עם אמיתי בנוי הוא ניצל את הידע הרב שהיה לו בריקודי עמים ,אותם הכיר להפליא ואף דאג לשלבם בהרקדותיו וללמדם, יחד עם הדייקנות שלו הידע שלו במחול והכישרון ליצירה של ריקודים שהפכו עד מהרה לנכס צאן ברזל של תנועת ריקודי העם בישראל.

אחיינו של בנצי, ראם כהן מספר על הדוד האהוב   

עבורי היה בנצי, בראש ובראשונה, דוד אהוב, אך גם דוגמא ומופת של איש משפחה ומחנך. במשך השנים שבהן ניהל קריירה של מרקיד, שעובד בעיקר בערבים, הקפיד בנצי להיות מעורב ונוכח בגידול ילדיו, ולא ויתר על עריכת קבלות שבת בחיק המשפחה, גם כשהיה צריך לצאת להרקדה לאחר מכן. גם בחגים, בעיקר ראש השנה ופסח, היה בנצי מנצח על עריכת סדר ליל-החג, וכל זאת בנוסח תימן ובהגייה תימנית לעילא ולעילא.

גם עבור הרוקדים הרבים שרקדו בהדרכתו, ייזכר בנצי כמחנך ולא רק מרקיד. בין היתר, חינך למתן כבוד ליוצר של כל ריקוד שלימד והרקיד. בתור שכזה, הקפיד תמיד על הדיוק בלימוד הריקוד ובאופן הריקוד, ולא הניח לרוקדים לתת "תרגום חפשי" לכוריאוגרפיה של היוצר. חלק מהרוקדים לא אהבו את קפדנותו היתירה, אך בנצי, כאיש עקרונות, היה נכון לשלם את מחיר התעקשותו על הכבוד ליוצר וליצירה. גם כיום, שנים לאחר שחדל להרקיד, מספרים לי רוקדים רבים כי הם רואים עצמם כתלמידים של בנצי ולא רק כרוקדים בחוגים שלו.

חדר העבודה של בנצי היה פחון רעוע בחצר הבית, שם יצר את ריקודיו ושם היה מתכונן באופן יסודי להרקדות, אם בחזרה על ריקוד ואם בעריכה מוקפדת ומדויקת של סלילי הטייפ-ריקורדר, כולל גזירה והדבקה במקומות הנכונים, כפי שרק הוא ידע לעשות, כדי להעניק חוויית ריקוד מושלמת למשתתפים בחוגים ובהרקדות שלו.

  בנצי היה בעל מוסר עבודה גבוה במיוחד. דוגמא אחת מני רבות לכך הייתה, כשהוטל עליו להעביר שיעורי ריקודי-עם לסטודנטים בטכניון, כחלק מקורס הספורט שכל סטודנט מחויב . חלק ממשתתפי אותם שיעורים, תבעו במפגיע מבנצי לקצר את זמן השיעור, בנימוק שאין להם עניין בריקודי-עם, אך הוא לא נענה לדרישתם, והודיע להם כי ימלא את כל 45 הדקות של השעה האקדמית שהוטל עליו להעביר.

זה היה הדוד שלי בנצי תירם, על קצה המזלג, יכולתי לספר אנקדוטות במשך שעות, אך יותר מכל חשוב היה לי לשתף בעקרי אישיותו המיוחדת.

עבור לתוכן העמוד

עמותת ארגון המדריכים והכוריאוגרפים לריקודי עם בישראל ובתפוצות