מרקיד
שמשון ויינשטיין-"ריקודי עם הצילו את חיי"
הגדל

ריקודי עם הצילו את חיי 

שמשון ויינשטיין חבר ארגון וותיק רואה את התנדבות כדרך חיים

עליזה רוזן

פסטיבל המחול כרמיאל יחגוג השנה חצי יובל לקיומו. היה זה כבר אז, טרם הקמתן של תנועות ושדולות  למען הנכים ובעלי צרכים מיוחדים, ששמשון ויינשטיין זיהה את הצורך בשילובם של אלו בפסטיבל המחול הראשון . כאשר פנה לאהרון סולומון מנכ"ל הפסטיבל עד היום, והסביר לו כי בדעתו להביא אוטובוס עם משתתפים כבדי ראיה ועיוורים רוקדי ריקודי עם, מיד נעתר זה האחרון והבטיח להסדיר את כניסתם למופעים ללא תשלום.

ויינשטיין בן 57 אב לשלושה וסבא לשלשה נכדים, הגיע לעיר לפני 32 שנה עם רעייתו ציפי והבן הבוגר עינב. את החלטתם באותם ימים לעבור מהעיר לוד שבמרכז לגליל הרחוק נימק בכך שכאן היה סיכוי טוב יותר לדיור, מאחר שבאותם ימים ניתנו הטבות ומענקים.

וינשטיין זיהה , עם הגיעו לכאן, את הצורך במתן פתרונות חברתיים לאלמנים ואלמנות ובודדים מבוגרים בכלל, וכך פתחת במועדון ויצ"ו, בהתנדבות מקום מפגש קבוע.

למה? מה הריץ אותך כבר אז איש צעיר בעל משפחה להתנדב?

זה היה תמיד בנשמה אצלי, עוד כשגרתי במרכז. גם שם עסקתי בהתנדבות, במועדון בשכונה שלי, שנקראה אז די בצדק "הארלם של לוד" שם לימדתי את הצעירים שהיו מוכנים קצת להכנס למסגרת, ריקודי עם. זה היה כאשר סיימתי את קורס המדריכים.

אבל פנויים פנויות? בעל משפחה?

היה לי חבר רווק, עד גיל 40, ראיתי כמה הוא מתייסר. הכרתי לו מישהי הוא התחתן בסוף ונולדו לו ילדים. יותר מאוחר בכלל פתחתי משהו ייחודי , מועדון לפנויים פוניות נכים. באותם ימים היה היחיד בארץ. חשבתי שנכים מתקשים למצוא מקומות עם נגישות וגם בני זוג.

איך ממנת את הפעילות?

תרומות מצד אחד וגם נכונות לתת את המקומות המתאימים ללא תשלום. בימים ההם בדיוק נפתח היכל התרבות , שרה'לה שרון הגיעה ותרמה ערב, ראש העיר אז ברוך ונגר השתתף וסייע. כל ההכנסות היו קודש לנכים.

אבל לא רק בפנויים ופנויות עסק ויינשטיין. בעיקר הוא מוכר כמי שמרקיד בהתנדבות, אוכלוסיות מיוחדות. ההתחלה הייתה באנוש  בשיכון עמידר בנהריה, הוא ראה מודעה שבה פניה למתנדבים שיבואו לתרום, כל אחד על פי מומחיותו במקלט ששימש את האגודה. הוא מייד התייצב והציע ללמדם ריקודי עם. מאחר שהוא אינו אוחז ברכב ואף לא ברשיון נהיגה, וכך היה תמיד, אל המועדון היה מגיע בהסעה ממקום עבודתו, אלסינט מעלות.

באותה תוקפה ממשיך ומספר ויינשטיין, פנה אליו בני חלפון מעכו, שהתוודע לפעילותו בנהריה, ובקשו להקים דבר דומה בעירו.

במקביל באותם ימים , הוא היה מגיע גם לחיפה למועדון העיוורים שפעל ברחוב הרצליה ומלמד גם שם ריקודי עם. לימים החליף אותו יונתן גבאי ז"ל שהלך לעולמו לפני שנה, יוצר ומדריך וותיק. החוג ממשיך להתקיים עד היום.

איך הגעת דווקא להרקיד עוורים?

כשסיימתי את האולפן למדריכי מחול בת"א, השתלבתי במועדון העיוורים ביפו, אליו התוועדתי כי אמא שלי הייתה עיוורת. אחד מבאי המקום היה המשורר ארז ביטון שמאוד אהב לרקוד.

אמך תמיד הייתה עיוורת?

לא , את הראייה בעין אחת היא איבדה במחנה הריכוז, בגלל התנאים ששררו במקום, ואת הראיה מהעין השניה, הרבה שנים מאוחר יותר, כאשר כבר עלתה לארץ בתאונה מצערת. הורי הגיעו מרומניה.

גם בכרמיאל אתה מתנדב שנים רבות

כן בכרמיאל הרקדתי במשך כמה שנים באק"ים בבית גיל. עד שהיה קצת קשה להסתדר עם לוח הזמנים מאחר שהם גם עובדים והייתה להם הזמנת עבודה גדולה שלא איפשרה לפנות זמן לפעילות הזאת.

איך הסתדרו הצעירים במקום עם ריקודי עם, זה לא כל כך פשוט?

אני שיניתי מעט את הריקודים כדי להתאים ולהקל עליהם. חשוב לי שלא יצאו מתוסכלים ויוכלו לעשות כמה שיותר. ככה זה הצליח. אני יודע שהם מאוד אהבו את החוג והיו מחכים בכליון עיניים שאגיע.

מה זה ריקודי עם בשבילך?

לי אישית הצילו את החיים. אני גרתי בלוד בשכונת "בנית" שכונה של עבריינים שזכתה לכינוי המפוקפק "הארלם של לוד".  נסעתי יום יום לתל אביב, שם פגשתי אנשים, עולם חדש, ראיתי שיש משהו אחר. שם סיימתי את קורס המדריכים, ואז חזרתי ללוד ובעצמי הפכתי למרקיד במקום. ניסיתי ואפילו הצלחתי לצרף לחוג נוער שהסתובב ללא מעש, על כל המשתמע מכך. ידעתי שכמו שזה הציל אותי, היה סיכוי שיציל גם בני נוער אחרים.

(הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון "צפון1 ")

עבור לתוכן העמוד

עמותת ארגון המדריכים והכוריאוגרפים לריקודי עם בישראל ובתפוצות